כיתה ב',אני זוכרת את עצמי עם התיק הענק.
חוצה כבישים לבד,מאזינה למבחר הצלצולים (לא) שיש בנייד שלי.
נוקיה כחולה וקטנה.
אוכלת כריך עם נקניק,שתמיד פחדתי לאכל. כי יחשבו שזה חזיר ואז ינדו אותי.
הייתי מתכופפת לתיק מתחת לשולחן ולוקחת שני ביסים.
אף פעם לא היה לי זמן למלא לעצמי מים. תמיד הייתי שוכחת.
יום הלימודים נגמר,הבטן מקרקרת והתסרוקת מבולגנת.
אני הולכת בחום,עם תיק כבד כל כך.
הייתי פיצית.
אני הולכת לבד. בעודי רואה את כל הבנות האחרות הולכות עם אמא שלהן או סבתא.
תמיד הייתי לבד.
לאט לאט גדלתי.
הפסקתי להביא אוכל לבית הספר,וגם לא מים.
מים הייתי מביאה רק בקיץ לפעמים כשהיה שרב.
הבטן שלי תמיד קירקרה בחוזקה ואני פחדתי שישמעו.
"אמא מחר יש לי יומולדת את יכולה לאסוף אותי נכון?"
היא לא הגיעה, כי הייתה בעבודה.
אף פעם לא היו אוספים אותי מבית הספר.
גיל 11
"אמא מחר לכבוד היומולדת תוכלי לאסוף אותי מבית הספר?"
היא הגיעה באיחור של 20 דקות.
הגענו הביתה והיא חזרה לעבודה.
כל יום הייתי חוזרת הביתה,בית ריק.
אוכלת במבה ויושבת מול הטלוויזיה עד שעות מאוחרות.
וזה עוד זיכרון ילדות,שלא אמור להיות.
;){kind=link}